בין הנאות לבלתי נאות - מה זה באמת “טוב” ו"רע"?
השאלה העתיקה
השאלה שהעסיקה פילוסופים רבים במערב משכבר הימים, והפכה ליותר ויותר מבלבלת עם עליית המודרניזם לפני יותר ממאה שנה שהמשיך לפוסט-מודרניזם, לפוסט- פוסט-מודרניזם וכן ל"פרוגרס" בן ימנו, העסיקה בצורה מועטה יותר את הזרמים הרוחניים השונים (מכמעט כל המסורות, גם במזרח וגם במערב) מהסיבה שהדברים הם יותר חדים ובהירים כאשר בוחנים אותם בצורה אמפירית ואינרוספקטיבית. כלומר - פחות קשקשת אינטלקטואלית יומרנית שמנסה למצוא משהו אונטולוגי (“אמת מוחלטת” ) לגבי מה זה “טוב”, ויותר תרגול מדיטטיבי וניסיון להבין ברמה המעשית מה זה טוב ומה פחות טוב.
ומה הכוונה ברמה המעשית? ברמה המעשית, מדובר על אותן צמתי-החלטות שבהם עלינו לבחור. איזו אפשרות היא הטובה, הנאותה יותר, המוסרית, האתית יותר.
ישנם כמובן, פקטורים רבים להחלטות, כגון, בעולם העיסקי - ריווחיות בטווח הקצר/ארוך, למשל, או בעולם ההנדסי - יעילות אנרגטית, ובעולמות אחרים, פקטורים אחרים.
אבל כל אלה קלים יחסית, כי אלו דברים שאנו יודעים למדוד אותם בצורה כזו או אחרת, והם לא כל כך קשורים למוסר ואתיקה.
במיני-מאמר זה, אנסה להטיל אור בצורה נגישה ותמציתית על הנושא הזה, אבל עדיין אולי אהיה קצת פילוסופי מדי לחלקכם, אך אשתדל לא לעצבן יותר מדי…
התשובה העתיקה - “נאות” ו"בלתי-נאות"
שני מושגים בודהיסטים עושים לנו סדר: “נאות/רצוי” - “קוסאלה” ובלתי-נאות/בלתי-רצוי - “אקוסלה”. לפעמים המושגים האלו מתורגמים כskillful and unskillful. אלו הם המדדים, ועכשיו השאלה היא מה הם אומרים…
חשוב להבין, שהדרך הבודהיסטית ביסודה מוגדרת בתור דרך שתכליתה לשחרר מסבל, ולהביא, בסופו של דבר, לאושר מוחלט, נירווני, נצחי, עילאי. (למותר לציין שאצלנו בלו-ג’ונג, נסתפק ברמה של אושר שתבחרו להסתפק בה…)
לפיכך:
- קואסלה/נאות/רצוי יהיה המעשה, ותהיה התכונה, המובילה לפחות סבל, ליותר אושר
- אקואסלה/בלתי-נאות/בלתי-רצוי יהיה המעשה, ותהיה התכונה, המובילה ליותר סבל.
- ויש את ההיבטים הבאים:
- היבט הזמן: אושר גדול בהמשך, עדיף על אושר (או עונג, למעשה) קטן בהווה;
- היבט התלות: אושר הנובע מתלות, או הצמדות (סיפוק תשוקות) הוא נחות בהרבה מאושר הנובע מחופש מהן, או ממקור פנימי ולא חיצוני, אפשר לומר;
- היבט אלטרואיסטי: אושר שהוא אנוכי נחות בהרבה מאושרם של רבים.
כלומר: ככל שההחלטה שלנו, הפעולה או התכונה שלנו תטיב עם אושרם של יותר אנשים, לאורך זמן רב יותר, כך היא תהיה נאותה יותר.
הנאותות נוגעת לגבי כל דבר: פעולות בגוף, בדיבור ובתודעה. ככל שאנו יכולים להיות מודעים באופן דק ועמוק יותר לאלה - נוכל לבחור נכון יותר. ומי לא רוצה לבחור במה שיעשה לעצמו טוב, במקום להיות כעלה נידף, שנסחף אל שלוליות בוץ עכור בלי שליטה כלל? (כן, יש גם כאלה - וזה כמובן, טעון תיקון…)
הריקוד המתעתע
מאוד חשוב גם לשמור על ענווה בהקשר זה (ובכלל, כמובן) ולמה הכוונה? עלינו לפעול לפי מיטב יכולת ההבחנה שלנו כעת, יחד עם ההבנה כי היכולת הזו מוגבלת, וייתכן, שבעתיד נמצא שטעינו בהבחנתנו.
טוב, מה לעשות. איננו יודעי-כל; לפעמים הבחירה בין טוב ורע, אמר הבודהה, היא כריקוד עקלתון של דרקון… כלומר, נקודות מבט שונות, זמנים שונים וכן הלאה, יגלו שמה שנראה אז טוב ונאות היה בעצם רע בתחפושת, או להיפך.
לא, אין זה פוטר אותנו כלל ועיקר, מלהשתדל לעשות את המיטב, כי ההשתדלות הזו בעצמה גם מפתחת אותנו, במידה קריטית! היא הופכת אותנו ליותר חדים, ערים וכן - יותר מאושרים ושלמים… האלטרנטיבה היא, להיות ציניים, אדישים, מרירים וחסרי-תועלת.
לפיכך, עלינו לנהוג זהירות, עירנות, ערות וענווה בהחלטותינו, ופתיחות גדולה בתודעתנו. אך ללא מתח פנימי. מתוך כמה שיותר שלום פנימי, כי המתח יקהה את ההבחנה. כל אלה, הם פירות תרגולי המדיטציה כמובן.
לחבק את העולם… ואת עצמנו?
כן, הנאותות העילאית, היא אלטרואיסטית, חסרת אנוכיות ואגו לחלוטין, ולכן תיראה לרוב האנשים בלתי-ניתנת-להשגה ואפילו לא רצויה אצל חלקנו! כן, חלקנו אפילו ירתעו בפחד של ממש מהרעיון של אלטרואיזם, של גישה השמה טובתם של אחרים לפני טובתנו.
וזה טבעי ומובן.
אך לא, אין באמת סיבה לדאגה. אין, מפני שבאופן מעשי, עלינו לעבוד מהנקודה בה אנו נמצאים, ולא אחרת…ומהנקודה הזו לצמוח, באופן טבעי ואורגני, יחסית, עם התרגול ועם ההפנמה של התובנות הצומחות מהתרגול, הלימוד, ההשראה…
אחרת? אחרת פשוט נשאר ציניים ומכווצים בקופסא הקטנה של האגו שלנו, והאושר שלנו עצמנו יהיה כה מוגבל, קלוש והפכפך.
המודעות המתפתחת וגדלה לקוסאלה/אקוסלה ולקארמה תגלה לנו צמתי-החלטות שעד-כה לא היינו מודעים להם, ופירוש הדבר גם יותר חופש. חופש מהאוטומטים הפנימיים שלנו, שלעתים קרובות גוררים אותנו למקומות אפרוריים, חסרי משמעות, אם לא נמוך מזה.
הקשר בין הנאותות, המוסר והאתיקה לבין המוטיבציה שלנו, המניעים שלנו ולאהבה-וחמלה בשלב זה של הקריאה, אמור להיות כבר ברור ואף אינטואיטיבי. אז הנה לכם עוד חוט במארג ההבנה של קסם הלו-ג’ונג…
אבל… צעדים קטנים… נאמן את התודעה בדיוק ברמה ובאופן שמתאים לנו, והבהירות שתעלה ותזרח, השלום-הפנימי שיתגלה ויתבסס, האיזון שישתפר, יחשפו את הצעד הקטון, הצנוע , או אולי הדרמתי והמדהים הבא…
לסיכום
זה הפשט, כמו שאומרים ביהדות. בפועל, השיקול בנושא זה, יכול להיות לעיתים מסובך ומורכב, כמו למשל, כשאנו מנהלים או מנהיגים אירגון, או מדינה, ובכלל, במצבים מורכבים.
אפשר לראות כי אין מקום רב לנאיביות , בייחוד כשהסיטואציה מורכבת, אולם הבנה של הנקודות שהעלנו, במשולב עם אימון-התודעה בכלל, יגדילו ללא ספק את הבהירות בעניין, גם אם יוסיפו מימד של עומק ומורכבות במקביל.
וזה שווה את זה בלי שום צל-צילו של ספק!
וכמובן, שכאן גם המקום לדבר על קארמה - המושג החמקמק הזה, שכולם שמעו עליו, אבל רבים ממש לא מבינים אותו.