אודות אהבה - בין האמת לבלוף הגדול

ראשית - היכן מתחבא הבלוף?

לעתים, הפערים בין משמעויות שונות של אותה מילה או אותו מושג בשפה העברית או האנגלית, ואני מניח שבשפות רבות אחרות, הוא כמזרח מול מערב. מאחר ושפה מעצבת תרבות ותרבות מעצבת שפה, ההשלכות יכולות להיות כבירות.

המושג, אהבה, הוא אחד הדוגמאות המעולות למשהו כזה. מקופלות למושג הזה משמעויות מאוד שונות. באנגלית יש קצת יותר מילים שבמקביל לאוסף האבסורדי של המשמעויות השונות, גם מתארות לחוד (אך לא במקום) את המשמעויות האלה, ובעברית, בסלאנג, ישנם ביטויים מקבילים, פחות או יותר, שעונים קצת על הצורך בפירוק הזה.

בואו נראה כמה דברים המקופלים למילה הזו, והם שונים במידה רבה אחד ממשנהו:

• אני אוהב את אשתי מזה עשרים שנה - סוג של אהבה של זוגיות, שמגלמת בתוכה עומק, הסטוריה, רצון בטובתם, חיבה, חמימות, בטחון, רצון לתת בטחון וחמימות ועוד ועוד;
• אני אוהב להסתכל על שולה החתיכה - זה בעיקר ביטוי לתחושות נעימות שנגרמות מגירוי, ושאנו משתוקקים אליהן;
• אני אוהב את חברתי החדשה - זה בעיקר ביטוי לתחושות נעימות שנגרמות מאוסף של דברים, אבל הבסיס הוא בעיקר תשוקה, בעיקר מינית ואידוליזציה של הרעיון שלנו לגבי מושא האהבה/התאהבות (infatuation);
• אני אוהב את ילדי - סוג די מיוחד של התייחסות לבני-אדם אחרים. סוג של רצון לגונן, לתת באופן שהוא די חסר התניות;
• אני אוהב את אמא - (הבה נשים בצד את המטענים שעלולים להיות לכם בהקשר הזה…דבר נפוץ במערב, למרבה הצער) גם קשר מאוד מיוחד: רצון להגן, הוקרה, תחושה של מוכרות, בית וכדומה;
• אני אוהב את החתולה שלנו - מתחבר בעיקר לתחושות נעימות של פרוותיות, של שעשוע, מוכרות …;
• אני אוהב ללקק גלידה - קשור להשתוקקות לחוש טעמים מסוימים, לחוות אותם;
• אני אוהב לבשל - קשור לתשוקה לחוש בתבנית התנהגות וחוויה מוכרת;
• אני אוהב את הטבע, האנושות והקיום - אם זה הכל ביחד, אז קשור לסוגי תודעה נעלים (ודווקא ברמה נמוכה במיוחד של השתוקקות!). אם זה רק הטבע, אז זה השתוקקות בדרך כלל (אמנם לדברים בריאים יותר מגלידה, למשל, כמו שקט, אוויר נקי וכדומה)…

יפה, אבל איפה הבלוף?

כפילות לשון ברמה שכזו, יכולה לשמש להנדסת תודעה בקלות, ובהקשר של המושג “אהבה” - על כך מסתמך חלק נכבד מהספרות, השירה, הקולנוע והאמנות בכלל.

באיזה אופן? כאשר מוכרים לנו את האהבה מהסוג של “אני אוהב להסתכל על שולה החתיכה” כדבר נעלה כמו “אני אוהב את הטבע, האנושות והקיום” - מרמים אותנו. אפילו אם מוכרים לנו את “אני אוהב את חברתי החדשה” כאילו זה אותו דבר כמו “אני אוהב את אשתי מזה עשרים שנה” - גם מרמים אותנו. זה הבלוף. עוטפים את זה, את הרגש הבסיסי, התשוקה הגשמית הפשוטה בשירה שיקספירית, או בלחן וירטואוזי (או לא וירטואוזי…) או בתסריט הוליוודי או בוליוודי טיפוסי ויו! איזה קסם! זה נשמע ונראה מדהים ונשגב… אותו רצון פשוט ושטחי להפליא לקיים יחסי מין.

לא, זה לא אומר שמיניות היא דבר רע ומזיק לכשלעצמו. הבלבול (כן, עם וו אחת) הוא דבר מזיק ומכאיב ופותח את הדלת לשלל אמצעי הנדסת-תודעה לצרכים מסחריים.

אז זה היה הבלוף - מה האמת?

אז מה האמת? זה לא עניין של אמת, אלא של סמנטיקה ושפה ועל זה דברנו. זו השפה ופשוט ממש כדאי שנפתח את הבהירות, נבין ונחשוב על דברים במשמעותם הנכונה, כשזה רלוונטי. הבהירות משחררת.

…ולא רק זה: הסוג האחרון של המשמעות של המילה אהבה שהופיע ברשימה הנ"ל, הוא בהחלט “אחרון חביב”. הכי חביב שאפשר. אין יותר חביב מזה, אפילו לא החביבים מאוד האחרים - אהבה לילדינו ולהורינו - נחותים לעומתו. ובהירות - היא השער לאהבה זו, ובאופן כמעט, אך רק כמעט פרדוקסלי - האהבה הזו היא השער לבהירות. ועליה מדובר כאן.