חינוך, לימוד והוראה בהקשר הלו-ג’ונג
הקדמה
במאמר זה אציג בקצרה את הבנתי לגבי חינוך, לימוד, הוראה ואידוקטרינציה, ההבדלים בינהם, המהות של כל אחד מהם, והאופן בו אימון התודעה, מדיטציה, מיינדפולנס ואף האמצעים-המיומנים יכולים להעצים בצורה מאוד משמעותית את איכות ואיכויות הלמידה והחינוך הן עבור התלמידים והן עבור המורים ואנשי החינוך.
מה הרקע הרלוונטי שלי בתחומים הללו
אפשר לדלג על זה, כי זה לא מעניין כל כך, אבל בכל זאת, חשוב להבהיר עד כמה אני מבין וכמה אני לא מבין בתחומים דנן…
אז, כמובן, שדבר ראשון, הייתי, כמו רובנו, תלמיד במערכת החינוך הרגילה, וגם במסלול חינוך למחוננים. ולא - לא מצאתי את החוויה הזו חיובית. מלבד זאת, מאז גיל צעיר, לימדתי. החל מקורסים לתכנות מאז גיל 15, דרך מנטורינג והשבחות לאנשי מקצוע במשך עשרות שנים, וכמובן - לימוד של יוגה, מדיטציה ואמנויות לחימה בקבוצות ובאופן אישי עוד משנות ה90, גם נוער וגם מבוגרים. הייתי מורה מתנדב בבית ספר תיכון, שם לימדתי את מה שמצאתי שנחוץ ביותר - מיומנויות למידה. מעבר לכך, עבדתי בתפקיד בכיר ורחב-אחריות בחברה ישראלית מפורסמת שעסקה בטכנולוגיות חינוכיות, שם נחשפתי לפדגוגיה דרך טובי המומחים בארץ, והעמקתי באופן עצמי, מכיוון שאני חושב שהתחום של חינוך הוא לא פחות מקדוש…
כשהפכתי לאב, מהר מאוד גיליתי שמערכת החינוך, שלמרות שהשתפרה לאין-הכר ברובה ממה שהייתה בזמני, עדיין פגומה להפליא ולכן בחרנו לילדנו בחינוך אנתרופוסופי. לשיטה האנטרופסופית נחשפתי עוד שנים קודם לכך, במחקרים העצמאיים שעשיתי, והושפעתי עמוקות. הבה נאמר, שאני שמח על הבחירה הזו מאוד, וכמו שילדי לומדים ונהנים מהשיטה, גם אני לומד ונהנה ממנה.
בעוד הפדגוגיה המסורתית נתפסת (בעיני לפחות) כפשוטה, רדודה ולעיתים קרובות חסרה במידה רבה עומק ועושר, מה שהופך אותה לקלה למדי ללמידה (למורים) אינני טוען להבין יותר מ-10% מהפדגוגיה האנתרופוסופית. הסיבה לכך היא העושר והעומק הרבים הטמונים בה. עם זאת, היסודות שלה מתכתבים היטב עם הגישה שלי, המדגישה בעיקר את פיתוח האדם, מיומנויות הלמידה והאישיות שלו בכלליותה, לפני שמציפים אותו בידע תאורטי ומיומנויות מקצועיות ספציפיות.
כמובן - סמנטיקה והגדרות לפני הכל!
מאחר והלא בהירות היא ממאפייני הגישה שלנו בלו-ג’ונג, נתחיל בחקירה ראשונית לגבי ההגדרה של כל אחד מהמושגים בהם אנו דנים!
לימוד
תהליך של לימוד קורה מעצמו. הוא אורגני מאוד. עוד לפני שהילד יוצא לאוויר העולם, מתרחש תהליך לימוד. המוח והגוף (!!) לומדים לתפקד, משתנים ומתעצבים הן על ידי הכוחות המובנים כבר בעובר ומנוהלים על ידי המטען הגנטי שלו והן על ידי החוץ - החוויות ברחם האם. הלימוד ממשיך, והיה ממשיך גם אם לא היה אף הורה ששם קצוץ על הילדים שלו (למען הסר ספק, לא - זו ממש לא המלצה להורים…) מהבחינה, שידע לגבי העולם, לגבי עצמו נכנס אל הילד ללא הרף מתוך זרם ההתרשמויות של חושיו השונים.
הוראה
הוראה, בבסיסה, היא שליטה מכוונת, (ואף שיטתית, כשזו הוראה פורמלית כלשהי) על חלק מזרם ההתרשמויות הזה, על מנת שהידע שירשם אצל האדם (ילד, מבוגר) יכלול דברים מסוימים.
חינוך
החינוך הוא הוראה במימד רחב, שלא מוגבלת להקנייה או הבנייה של ידע אינטלקטואלי, אלא גם ערכי, התנהגותי, רגשי ולעיתים גם רוחני. היא גם פחות מוגבלת ל"רישום" של ידע, אלא גם מחיקה ותיקון של ידע שגוי או פגום במישורים נוספים אלה.
אינדוקטרינציה
חינוך יכול להעשות בצורה תכתיבית, כמו למשל - כדוגמה קיצונית - בזרמים מסוימים באיסלם, שם אסור לפקפק או לשאול שאלות - פשוט מתכנתים לתלמידים את המוח ומפרקים את הלימוד האורגני, שמטבעו הוא לימוד חוקר וסקרן.
לשיטתי, זוהי הגדרתה של אידוקטרינציה. אגב, היא לא תמיד גישה רעה לגמרי, גם אם היא ברוב רובם של המקרים נחותה בתכלית מחינוך יותר אורגני; זה תלוי בתוכן, במינון, באופן ובמטרה.
הוראה וחינוך בראי הלו-ג’ונג
ראשית, ברור כי יש קשר הדוק ומהותי ברמה הכי יסודית שאפשר: הרי בכל אלה עוסקים באותו דבר! בכל אלה עוסקים בתודעת האדם! לא בשום דבר אחר!
חשוב לי לציין, כי חינוך עמוק, קשור להיבט הרחב יותר של התודעה או ההוויה האישית, שכוללים גם את האינטליגנציה הגופנית והחושית, ולא רק את פיתוח המודעות, התבונה הריגשית וההיבטים השכליים, דקים ככל שיהיו, כי כל אלו שזורים זה בזה, תלויים זה בזה, מגינים ומזינים זה את זה.
ברגע שמבינים את הדבר הכה מובן מאליו הזה, חושבני כי אמור להיות ברי וברור לכל, כי על המחנך והמורה לעסוק בעצמו באימון התודעה, להבין מעמד לימוד ולתרגל בעצמו מדיטציה מסוגים מסוימים לפחות וכמובן - גם לדאוג לכך שגם הוא וגם תלמידיו יאמנו את תודעתם באופנים דומים על מנת לפתח את הקשב ואת מיומנויות הלמידה!
אי-ההבנה או אי-היישום של המובן מאליו הנ"ל, יוצר שפע של קשיים: כברירת מחדל, המורים אינם קשובים לצרכים האמיתיים של התלמידים והתלמידים אינם קשובים, נקודה! מי מאיתנו איננו מכיר את העובדה שרוב רובו של המאמץ של מורה טיפוסי בבית ספר טיפוסי הוא בלשמור על הסדר וההקשבה של התלמידים ולא על הלימוד עצמו? עוד מעט נחזור לנקודה הזו, אבל לפני זה: מתי אנו רואים שינוי, בדרך כלל? כאשר הנער מתבגר, והולך, נאמר, לבית ספר אקסטרני, או קורס כלשהו , בדרך כלל מרצונו החופשי יותר או חופשי פחות, אנו רואים שהוא מכסה במהירות גדולה פי כמה וכמה את אותו חומר שקודם לכן ניסו ללא הצלחה ללמדו במשך שנים.
מה השתנה? הקשב. מדוע? קודם כל - בגרות היא בין היתר יכולת לרסן את החושים והתאוות ולהתכוונן למשהו גם אם הוא לא מייצר סיפוק מיידי; הדבר הנוסף - המוטיבציה. בדרך כלל יש גם הוראה יותר איכותית, ובכך ניגע מייד.
הוראה יותר איכותית תייצר את שני המרכיבים של הקשב והמוטיבציה גם בגיל צעיר יותר, ותלמד את היכולת לרסן את התודעה שלנו ולכוון אותה - במילים אחרות - להתרכז, וכך תיצור בסיס הרבה יותר מוצלח להוראה ולחינוך. למעשה, הכשרה שכזו, לדעתי, וחושבני שכך גם בגישה האנתרופוסופית ודומיה, בצורה כזו או אחרת, היא חלק מהותי ממנה שנתפס שם, כמו אצלי, כחינוך.
אימון התודעה למורים ואנשי חינוך
ישנם רמות שונות של מורים ואנשי חינוך. ההבדלים בתרומתם לחברה האנושית יכולים להיות תהומיים.
לכן, הנה ונשאל בכנות את השאלה הבאה: האם מורה יכול להיות מורה מעולה ללא אימון תודעה שיטתי?
אני בטוח שכן, בטח ובטח בסוגים רבים של הוראה, גם אם לא בכולם. כן, יש כאלה מורים, המחוננים בתכונות הרלוונטיות, מצוידים בנסיון, ידע והכי חשוב - במוטיבציה, המאפשרים להם להיות מורים מעולים מבלי שזכו לתרגל, למשל, מדיטציה, אפילו יום בחייהם.
יש לזכור, כי מורה מעולה, הוא גם מורה שמעביר היטב את שיש להעביר לתלמידיו, בכל המישורים, כולל השראה, דוגמה אישית, ידע, מוטיבציה, עומק, וכן הלאה, אבל הוא גם מורה שלא נשחק, וכך ממשיך לעשות כן עם עוד ועוד תלמידים.
אנשים שכאלה, הם נדירים ויקרים מפז.
אבל אפשר להפוך לכאלה. וזו המהות של אימון תודעה שיטתי.בית חרושת למורים מעולים. גם אם התלמידים היחידים שלנו הם ילדנו או אפילו אנחנו בעצמנו.
מדוע זה כל כך עוזר?
כשאני זכיתי ללמד, ביום הראשון של הלימודים, מול הכיתה (שנחשבה להכי מאתגרת בבית הספר - כי זה מה שביקשתי) אמרתי בכנות שבאתי…על מנת ללמוד. זה הפתיע אותם ובאמת, באתי במצב של קשב עמוק וכנות עצומה, אל כיתה של בני 15. הם מעולם, מסתבר, לא נפגשו במישהו שבא אליהם כך. חלקם היו מאוד צינים, ושאלו אפילו “למה את עושה את זה? בשביל הכסף?” - ועניתי בשיא הכנות ובכבוד לשואל, על אף שזו שאלה טיפשית, למי שיש לו מושג (זה היה בהתנדבות, והייתי איש הייטק). ניהלנו שיחה, ולא היו שום הפרעות; ראיתי מה מצב הקשב הרגיל שלהם, עם המחנכת שלהם, שאף על פי שבאמת אהבה אותם, והיתה לה מוטיבציה, ראיתי שמבחינתם היא …אוויר…מתוך עשרים משפטים שהיא מצליחה לומר, נקלט אולי חצי משפט.
זוכרני, שבפעם, כשעשיתי להם שיעור בחצר, עברה שם מורה ותיקה אחרת, והסתכלה בסקרנות על מה שקורה, והעירה “במה הם כל כך מרוכזים?” חשבתי שבטח היא חשבה שאני מוכר להם סמים, או משהו כזה, כי הם היו מרותקים.
ניהלנו שיחות פילוסופיות, שיחות סופר-אישיות, בפתיחות. למדתי מיומנויות למידה מבלי להגיד בכלל שאני מלמד.
במה השתמשתי?
מאחר והמיני-מאמר הזה גדל להיות מאמר, אהיה יותר תמציתי עכשיו, אז פשוט אפרוס את הנקודות בקיצור נמרץ:
- תרגלתי, כמובן, מדיטציה שאפשרה לי להיות רגוע, חסר-ציפיות או שיפוטיות ומאוד מאוד קשוב.
- ותרגלתי יוגה. זה שמר על היציבה שלי, שתהיה זקופה ושלווה - דבר שיש לו השלכה רבה על התקשורת הלא-מילולית, וכן דאג לכך שתהיה לי אנרגיה, שלא תאזל. שם, אגב, למדתי, שכשהאנרגיה רבה, ואתה נותן ממנה - אתה מקבל בחזרה ומתעצם עף יותר; כשהיא נמוכה, אין לך מה לתת, ואתה לא מקבל בחזרה, ואתה נחלש.
- זה קשור מאוד לנקודה הראשונה, אבל חשוב להדגיש את זה: באתי בענווה. אני לוקח בשיא הרצינות את המשפט מחכמת היהדות “מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם”. מאוחר יותר למדתי שבטנטרה לוקחים את הגישה הזו אף לקיצוניות מדהימה ורבת-עצמה עוד יותר.
- באתי בכנות. קשור מאוד לענווה שהזכרתי וזה קשור מאוד לקשב גם אותו הזכרתי. כמובן שזה קשור מאוד לכבוד. זה גם בא מכבוד לתלמיד, אבל זה גם מביא כבוד (ולכן קשב) של התלמיד.
- השתמשתי ביכולת דידקטית שיש לי; היכולת להסביר דברים, לפרק אותם, להציג אותם באופן שבני-אדם שונים יבינו בצורה בהירה מספיק.
- באתי עם ידע וניסיון בדברים שונים של החיים, שיש להם ערך ועניין רב לנוער; לרוב המבוגרים יש מידה מסוימת לפחות של זה, ואם הם רק יעבירו את זה כראוי, הם ימצאו אזניים ולב קשובים.
- באתי מאהבה - ייתכן וזה הדבר החזק ביותר, המאגד את כל מה שאמרתי יחדיו ומכוון את הכל למקומות הנכונים. כן, אהבה וחמלה קדושים, מהסוג עליו מדובר במיני-מאמר ההוא.
אני מזמין אותכם, אנשי הוראה וחינוך מכל הזרמים, להעצים את הזכות העצומה שיש לכם כאנשי חינוך על ידי הכלים והתהליך שאנו עושים כאן, בלו-ג’ונג, לטובת התלמידים, לטובת עצמכם ולטובת הסובבים אתכם ואותם!