מצאתי לנכון להגיב לפוסט אנונימי מסוים בקבוצה העוסקת בהפרעות קשב וריכוז. להלן ההודעה המקורית ולאחריה תגובתי:
אנונימית כותבת: אני כותבת פה בשביל לפרוק ולראות אם יש עוד שמרגישים כמוני.
אני נשואה כבר 11 שנים, 5 ילדים.
ויש לי בעל באמת מדהים, עוזר ותומך בכל מב שאי פעם רציתי…
עכשיו תקשיבו אני מודעת לעצמי, אני לא אשת החלומות. אני מבולגנת נורא וכן דחיינית ברמה בלתי נסבלת. תמיד יש לי ערימות של כביסה לקפל או לכבס, מטלות הבית תמיד יהיו בעדיפות אחרונה ואני גם מכורה למסך.
אבל התעייפתי כל כך.
לא משנה מה אני עושה, תמיד בעלי ייראה את מה שלא עשיתי, אם סידרתי את הארון של הילדים אז הוא יתלונן על זה שזה לקח לי שבוע.
אם שוטפת את הבית הוא יצלונן על זה שלא ניקתי את המדרגות כמו שצריך.
אם אני מקפלת כביסה אז הוא יגיד שבלי טלוויזיה זה יהיה יותר מהר.
עכשיו שלא תטעו, אני מבינה את התסכול שלו. זה לא פשוט לחיות עם אחת כמוני. זה לא פשוט לחזור אחריי כל הזמן, שתמיש יש כביסות, שהבית אף פעם לא מסודר כמו שהוא רוצה (למרות שהוא כן מסדר)
אבל אני לא מצליחה להסביר לו שזאת אני, שזה לא בשליטתי ואני לא יכולה לשנות את זה. אני באמת הייתי רוצה לשנות את זה אבל לא מצליחה!
אני לא יכולה לפתוח את זה מולו כי כל פעם שניסתי זה איכשהו נגמר בזה שאני לא רוצה מספיק, שהטלפון גוזל לי את כל הזמן ושאני לא יכולה להמשיך לא לעשות כלום.
אני לא יודעת איך לפתור את המצב הזה, אני מרגישה שאני רק מנסה לרצות אותו ולהוכיח לו שאני משתדלת כל הזמן.
נמאס לי מההטפות האלה, זה כבר שנים שזה מה שאני שומעת על בסיס כמעט יומיומי.
הוא לא מצליח להעריך ולראות את מה שאני כן עושה כי מבחינתו אני עושה טובה / לא מספיק משתדלת.
ומבחינתי אני מתאמצת מעל ומpPath%3E%3C/defs%3E%3C/svg%3E)
תגובתי:
נשמע באמת קשה. אין פה אשמים - למען הסר ספק. ישנן נסיבות מאתגרות. לא אתיימר להיות במקומך או במקומו, די שאחשוב על האתגרים של משפחתי (סה"כ 2 ילדים) ואכפיל פי כמה וכמה. ועוד קצת.
מה שכן יש לי לומר, מכיוון שמי שאימון-התודעה הוא עיסוקו:
-
עדיף שבעלך יתבטא (ואת גם) גם אם הוא טועה (או את טועה) חלק מהפעמים, מאשר להחזיק בבטן. כל עוד זה נעשה בלי אגרסיביות, כמובן. כמובן - רצוי גם לשתוק, כלומר, שלא תהיה שטיפה בלתי-פוסקת!!
-
זכרי: זה מה שאתה והחיים זימנתם לעצמכם - את הנסיבות האלה. אינני יודע מה הרקע, אבל זה כבר לא ישנה כלום, זה מה שיש. ולכן - עם זה צריך לעבוד.
-
מה זאת אומרת (מבחינתי) “לעבוד עם זה”? - מעולם האימון הרוחני: אתגרים, הם אמצעים אימוניים. כמו שהרמת משקולת קשה הרבה יותר מפשוט לא להרים משקולת - מרימים משקולות על מנת להתחזק. אתם קיבלתם במתנה משקולות נפלאות, כבדות, אבל אם הגעתם עד הלום, הן לא כבדות מדי.
-
לא מתלוננים על משקולות, אלא מתאמנים איתם. ואז אוהבים משקולות (ברור שאתם אוהבים את הילדים, פחות את מכלול הנסיבות - כל אלו הם המשקולות, כולל התכונות שלך, כולל התלונות, כולל ההתמכרות למסכים)
-
מה שרצוי, כשעובדים עם משקולות - זה ללמוד להרים אותם נכון, אחרת הורסים את הגוף. ככה, באותו אופן, כדאי לעבוד נכון עם הנסיבות והאתגרים - המשקולות המטפוריות שלנו - על מנת להתחזק ולא להשבר.